<h1>אור זרוע — ב"ב</h1>
<h2>דף ו:</h2>
[ב"ב קע"ה ע"ב] אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שיעבודא דאורייתא ומאי טעמא אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין משום פסידא דלקוחות. אי הכי מלוה בשטר נמי. התם אינהו דאפסידו אנפשייהו. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כעולא דהא רב פפא דהוא בתרא פסק הילכתא הכי בפרק האשה נקנית [קידושין י"ג ע"ב] דאמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין דשיעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. והא דקא פסיק רב פפא הכא ואמר הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין ואינה גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא. לאו דפליגא דידיה אדידיה, אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין. עכ"ל. בפרק קמא דקידושין בפר"ח, אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שיעבודא דאוריית' קיימא לן בהא משום דעיקר חלוקתם של רב ושמואל ורשב"ל הכא בעולת האשה וכבר הקריבה חטאתה שחיובה מן התורה. דהא אמר רב פפא ס"פ גט פשוט הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין [משום שלא תנעול דלת בפני לוין] שיעבודא דאורייתא קיימא לן בהא משום שלא תנעול דלת בפני לוין וכו'. ואמרי' בתלמוד ארץ ישראל האי מלוה על פה גובה מן היורשין בדליכא חשש דילמא פרעיה כגון דהוו קיימי יורשין משעה דאודי עד שמת כי היכי דלא תקשי הילכת' אהילכתא. עכ"ל.
<h2>דף טו:</h2>
[ב"ב קס"ד ע"ב] אמר רב עמרם אמר רב משלש עבירות אין אדם נצול בכל יום. הרהור עבירה. ועיון תפלה. ולשון הרע. ומתמה לשון הרע ס"ד. אלא אימא אבק לשון הרע, כגון דאמר נורא בי פלניא במסכת ערכין [ט"ו ע"ב]. כתב הרב ר' ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יוון עיון תפלה שמחשב בדעתו אכוין בתפילתי כדי שיעשו לי רצוני ודומה למנסה בוראו. ולי אני המחבר נם הרב ר' משולם בן הרב ר' דוד זצ"ל כי ר' שלמה מוינא פי' עיון תפלה היינו שמכוין בבקשותיו לצורך עצמו, כגון ברך עלינו את השנה הזאת רפאנו וכל כיוצא בזה הבקשות והתחינות שבשמונה עשרה, וכשמגיע לחתום בברכה בא"י רופא חולי עמו ישראל אז אינו חושש ומברך בלא כוונה, וזאת היא העבירה שמעיין בתפילה ומכוין לבו בבקשותיו לצורכו ובברכה אינו מטריח על עצמו לכוין. וישר בעיני וההנה לי.
<h2>דף יט.</h2>
[ב"ב ס"ד ע"א] מתני' לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא כדאוקמא רב דימי בגמרא לעיל [ס"ג ע"ב] דעומקא ורומא בסתם לא קני ואהני עומקא ורומא למיקני עומקא ורומא ולא למיקני בור ודות. יתיב רבינא וקא קשיא ליה היינו בור והיינו דות. א"ל רבה תוספאה לרבינא תניא אחד הבור ואחד הדות בקרקע אלא שהבור בחפירה והדות בבנין. מתני' וצריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח לילך לבור ולדות שלו דברי ר' עקיבה וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבה בזמן שאמר לו חוץ מאלו פי' חוץ מבור ודות שאין צריך ליקח לו דרך דתנאי שלא לצורך הוא שהרי אינו בכלל הבית אלא לטפויי מילתא קא אתי ושייר לו דרך ולרבנן לרווחא דמילתא אמר כן. מכרן בור ודות לאחד והבית עיכב לעצמו ר' עקיב' אומר אין צריך הלוקח ליקח לו דרך לבור ודות שקנה וחכמי' אומרי' צריך ליקח לו דרך. ואוקימנא דר' עקיבה סבר מוכר בעין יפה מוכר ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר.
<h2>דף כב.</h2>
[ב"ב קכ"ח ע"א] שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הילכתא גובין מן העבדים. לוה שמת בעל חוב גובה מן היתומים מן העבדים. ורב נחמן אמר אין גובין. ולקמן מתרצינן דאין גובין שלח ליה וכן אמר רב נחמן דאין גובין. והא נמי הילכתא היא. מיהו בזמן הזה הילכתא היא דגובין מן העבדים ואפי' ממטלטלי גמורים גובה אשה כתובתה מיתמי. וכן בעל חוב גובה חובו מטלטלי מיתמי. שכך כתב רב שרירא גאון זצ"ל בכתבו וקם בתריה מר בר רב הונא ומר בר רב יהודאי גאון עד מר בר רב יצחק דהתקינו לבעל חוב וכתובה למיגבי מיתמי ממטלטלי. ויש מרבותינו שדימו לומר שעל פי גזירתם נהגו כהילכתא בלא טעמא. ויש שרצו לומר שמטלטלי משתעבדי לכתובה מההיא דפ' מציאת האשה [כתובות ס"ז ע"א] דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן גמלים של ערביא אשה גובה פורנה מהם. ופר"ש זצ"ל שהם ככספים שהבעל מוסיף שליש. ולא נהירא לר"ת זצ"ל דא"כ הוה ליה למימר הרי הן ככספים כדאמר ר' ינאי [שם] בשמים של אנטוכיא הרי הם ככספים. ונראה לר"ת דבכתובה מיירי שהאשה גובה כתובה מהן דאסמכתינהו עילוייהו דומיא דהא דאמר רבא [שם] ארנקי דמחוזא אשה גובה פורנה מהם. ופר"ש זצ"ל גופיה לענין כתובה. וכן הא דאמר רב פפא אשלי דקחמוניא אשה גובה פורנה מהם הילכך מטלטלי (דידיה) [דידן] נמי הכי הוו ואשה ובעל חוב גובים מהם. ואינו נראה לר"ת זצ"ל דהנהו כקרקע דמו ואם מכרן הבעל תוציאם האשה מיד הלקוחות לאחר מותו ולדבריהם בטלה תקנת השוק. אלא נראה לר"ת זצ"ל דמטעמא של הלכה תיקנו כן. דאמר רבה בחזקת הבתים [לעיל מ"ד ע"ב] דקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מקרקעי וגבי מטלטלי. ואמר רב חסדא והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ולכן כותבים בכתובה כך נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות וכו' וחומר שטר כתובת' דא קבילית עלי כחומר כל השטרות וכו' דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. ובשטרי חוב נמי כותב ונתתי לו ד' אמות בחצרי ואגבן הרשיתיו והשלטתיו על כל נכסי כו' וחומר שטר זה קבלתי עלי כו' דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וא"ת אמאי לא תקנו אגב [בכתובה] דא"כ לא היה יכול לישא וליתן שוה פרוטה אלא בלוקח מן האשה תחילה וגם אם כן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. הילכך אהני דלא כאסמכ' לשוויינהו למטלטלי כמקרקעי לגבותם לבעל חוב ולכתובת אשה מיתמי. ואהני דלא כתבי' אגב [ב]כתובה לשוויינהו כמטלטלי שלא תטרוף מן הלקוחות. וכתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל בפי' כתובה שראה בתשובת רש"י זצ"ל דספרי' נמי יכול למכור וליתן בלא רשות אשתו שדינם כמטלטלין. ואמרי' בפ' הכותב [כתובות פ"ו ע"א] א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת דפריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי. א"ל תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון אומ' לו עשה סוכה ועשה לולב ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו. ופר"ח התם וכן דין היתומים שירשו מטלטלין דקיי"ל מצוה לפרוע חובות אביהם. ונראה בעיני שפסקו לפי תקנת רבותינו סבוראי שתקנו שבעל חוב וכתובת אשה גובין ממטלטלי דיתמי כדפרישית ולא תיקשי ליה דקיימא לן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. ואי כפינן להו מאי נפקא מינה. אלא ודאי מתקנת סבוראי פירש כן.
ואמרי' בערכין בפ' שום היתומים [כ"ב ע"א] אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין ב"ד לנכסי היתומים למוכרם אלא א"כ היתה ריבית אוכלת בהם שהיו מחוייבין מעות בריבית. ור' יוחנן אמר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזוני דכל זמן שאינה גובה כתובתה ניזונית משלהן והוי פסידא דידהו ולהכי מגבינן כתובה מנכסי דיתמי. ואמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמעי' להא דאמר הונא חברין משמיה דרב דיתמי דאכלי לאו דידהו ליזיל בתר שיבקייהו ימותו כאביהם שהניח להם ממון זה מיכן ואילך מזדקיקנ'. מעיקרא מאי טעמא לא. אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו דקטנים הם אלא ימתין עד שיגדלו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה. אביהן נתן (מעות) לבע"ח מעות או כסף או זהב משכון בשעת מיתה ולא הספיק ליטול השטר מידו. מאי בינייהו איכא בינייהו כשחייב מודה. לרב הונא בריה דרב יהושע נזקקין ולרב פפא אין נזקקין. אי נמי דשמתיה ב"ד לאביהן על שאינו פורע לזה ומית בשמתא דהשתא ליכא למיחש לצררי דלא הוה פורעו אלא בב"ד כדי שיתירו לו נידותו. שלחו מתם בר שמתיה ומית בשמתא מיתוקמא כל הנך מתני' לעיל דאמ' נזקקין. והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דהיכא דלא שמתיה דחיישינן לצררי. [שם ע"ב] אמר רבא הילכתא אין נזקקין לנכסי יתומין ואם אמר אביהן תנו נזקקין. ואם אמר תנו שדה זו לפלוני בחובו או מנה זו נזקקין ליתן לו ואין צריך להעמיד אפיטרופוס ליתומין על כך. שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס ליתומין לברור להם חלק יפה ולהגבות את זה מזבורית. אבל שדה שנמצאת אחת ביד היתומים שלא היתה של אביהן אלא גזלה נזקקין להוציא גזילה מידם ואין מעמידין אפוטרופוס. אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמיד' אפוטרופוס. (אבל) [אפילו] שדה זו ומנה זו בר מנמצאת שאינה שלו דאין צריך אפוטרופוס אלא מוציאין מיד אותם מידם דאחזוקי סהדי המעידין על הגזילה בשקר לא מחזקינן. אמר רב אשי הילכתא אנן איזדקוקי לא מיזדקיקנן דהא אמר רבא הלכת' אין נזקקי' ואי מיזדקיקנן מוקמי' אפוטרופוס דהא אמ' נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. ואמרי' שילהי גט פשוט [לקמן קע"ד ע"א] ההוא ערבא דיתמי דפרעיה ללוה מקמי דלאודיעינהו ליתמי. אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה וכו'. כדאיתא בפרק שום היתומים ופי' רבינו שמואל זצ"ל אבוהון דיתמי לוה (מבחוין) [בחייו] וזה נעשה ערב למלוה בשבילו ולאחר מותו הערב מקמי דתבעינהו ליתמי פרע משלו ולא משל היתומים שלא הספיק לתובען והשתא חוזר עליהן לתובען. אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה הערב עתה נעשה בעל חוב ומלוה על פה היא ומצוה לפורעה אך יתמי פחותין [משלש] (מ)עשרה לאו בני מיעבד מצוה נינהו וכי גדל מישתעי דינא בהדייהו כדאמ' בחזקת הבתים [לעיל ל"ג ע"א] גבי עובדא דרבה בר שרשום. רב הונא בריה דרב יהושע אמר לעולם יתמי בני מיעבד מצוה כדאמ' בפ' שום היתומים דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזיל בתר שיבקייהו אלא היינו טעמא דלא גבי ערב מיתמי עד דגדלי וידעי לטעון ולחזור אחר דינם דאיכא למימר אימור צררי אתפיס אביהם בחייו למלוה (לפרוע) [לפטור] את הערב. הילכך כל מלוה על פה איכא למיחש דילמא פרעיה אבוהון בחייו אע"ג דקיימא לן לקמן בפרקין [קע"ו ע"א] מלוה על פה גובה מן היורשים ה"מ דשמתיה ומית בשמתיה. אי נמי כשחייב מודה דפסקינן לקמן הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דלא חיישינן למימר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא (בעל) [בכל] חוב שאנו יודעים שלא פרע אביהן בחייו או שאין אנו יודעין (א"ל) [אלא] אמר אביהן תנו נותנין כדפסקי' בערכין ואין ממתינין עד דגדלי כדשלחו מתם דהילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ורבא נמי דפסיק הילכתא בערכין דאין נזקקין לנכסי דיתמי אלא א"כ ריבית אוכלת בהם ואם אמר תנו נותנין. נראה בעיני דלא פליג אדרב הונא בריה דרב יהושע כיון דחייב מוד' כמ"ד תנו דמי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ורב הונא איירי כשחייב מודה אע"ג דלא אמר תנו. [ורבא איירי באומר תנו אע"ג דאין חייב מודה וכל הני גבייתן מקרקעי דיתמי ונראה בעיני דבזמן הזה דליכא מקרקעי כל כך] דאע"ג דקיי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב בזמן הזה דינו לגבות ממטלטלי דשביק להון אבוהון כמו שתיקנו הגאונים בכתובת אשה דפסקי' הילכת' ממקרקעי ולא ממטלטלי אעפ"כ נהגו לגבות ממטלטלי [והוא הדין לבעל חוב] היכא דידוע לנו שאביהם היה חייב לזה. וכן הלכה למעשה דהא אמרי' לקמן [קע"ו ע"א] מלוה על פה גובה מן היתומים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואי מטלטלי שבק אבוהון ולא גבי אין לך נעילת דלת גדולה מזה דהא לא שכיחא לן מקרקעי עכ"ל. הרי פירשנו היכא שידוע לנו שאביהם חייב או אפילו אין (אנו) ידוע לנו אלא שאביהם אמר תנו נזקקין לנכסי יתומין להגבות לבעל חוב את חובו. אבל היכא שאין ידוע דלא אמר תנו אין נזקקין עד דגדלי וידעי לטעון. מיהו דלא ידענא מתי הוו גדולים דנזקקין לנכסיהון. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' בפ' שום היתומין דהא דאין נזקקין ביתומים קטנים מיירי דאילו הגדילו תנן בפ' כל הנשבעין [שבועות מ"ה ע"א] ומייתי לה בחזקת הבתים [לעיל ל"ג ע"א] בעובד' דרבה בר שרשום (מהכא) [דהבא ליפרע] מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשבועה מיהא נפרעים מן היתומין. ובההיא דפ' שום היתומין משמע דאפילו בשבועה היכא דאין ריבית אוכלת בהם קאמר דאין נפרעין. דאי בלא שבועה קאמר אבל בשבועה שפיר דמי א"כ מאי פריך ליה התם [מ]מתני' דילמא מתני' בשבועה איירי. ועוד דמתני' היא בשבועה [דהא] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו בשטר קאמ' אלא ודאי בקטנים איירי וטעמא משום דילמא צררי אתפסיה. הילכך עד דגדלי יתמי ומישתעי דינא בהדייהו. והשתא לא ידע' מתי הוו גדולים. ובפ' חזקת הבתים בעובדא דרבה בר שרשום פי' רבינו שמואל זצ"ל דכי גדלי יתמי שיהיו בני מיעבד דינא דהיינו מבן י"ג שנה ואילך דהוי חייב במצות אישתעי דינא בהדייהו על שטר חובך שיש לך על (אבידתו) [אביהם] דתשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים דכל זמן שהם קטנים אין ב"ד יורדין לנכסיהם לגבות מהם דלאו בני מצוה נינהו כדאמרי' בפ' שום היתומים אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכלת בהם וכדפסק רבא התם. הילכך ממתין עד דגדלי דהיינו מבן י"ג שנה ואילך כדמוכח התם. והא דאמרי' בפ' מי שמת [לקמן קנ"ו ע"א] ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ה"מ מוכר לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביו מוכר בבית דין מבן י"ג שנה ואילך. ואי נמי מלוה על פה הא כי גדלי יתמי לישתעי דינא בהדייהו וישבע ויטול כדפסיק רב פפא שלהי מכילתין [קע"ו ע"א] הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין. והני מילי שיש עדים שהלוהו וישבע שלא (פירש) [פרע] לו ויטול. עכ"ל. ולא אתבריר לי מה שפירש עד שיהא בן י"ג שנה שיהא בר מיעבד מצוה דהיינו כרב פפא. ואנן פסקינן הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. ונראה אם הוא בן י"ג שנים ויודע בטיב משא ומתן נזקקים לו ואפי' במלוה שאינה ידועה ויורד עמו בב"ד. וכן סובר רבינו יהודה בר נתן כדפרי' בפ' זה בורר [סנהדרין ל"א ע"א] גבי ההוא ינוקא דתבעוה (קמיה) בדינא קמיה דרב נחמן וחייביה רב נחמן.
[ב"ב קע"ה ע"ב] אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שיעבודא דאורייתא ומאי טעמא אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין משום פסידא דלקוחות. אי הכי מלוה בשטר נמי. התם אינהו דאפסידו אנפשייהו. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כעולא דהא רב פפא דהוא בתרא פסק הילכתא הכי בפרק האשה נקנית [קידושין י"ג ע"ב] דאמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין דשיעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. והא דקא פסיק רב פפא הכא ואמר הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין ואינה גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא. לאו דפליגא דידיה אדידיה, אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין. עכ"ל. בפרק קמא דקידושין בפר"ח, אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שיעבודא דאוריית' קיימא לן בהא משום דעיקר חלוקתם של רב ושמואל ורשב"ל הכא בעולת האשה וכבר הקריבה חטאתה שחיובה מן התורה. דהא אמר רב פפא ס"פ גט פשוט הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין [משום שלא תנעול דלת בפני לוין] שיעבודא דאורייתא קיימא לן בהא משום שלא תנעול דלת בפני לוין וכו'. ואמרי' בתלמוד ארץ ישראל האי מלוה על פה גובה מן היורשין בדליכא חשש דילמא פרעיה כגון דהוו קיימי יורשין משעה דאודי עד שמת כי היכי דלא תקשי הילכת' אהילכתא. עכ"ל.
<h2>דף כג.</h2>
[ב"ב קע"ג ע"ב] מתני'. כיוצא בו אמר רשב"ג הערב לאשה בכתובתה, ואין לבעל נכסים. והיה בעלה מגרשה, וצריך הערב לפורעה כתובתה מכיסו. ידירנה, הבעל הנאה על דעת רבים נדר שאין לו הפרה שלא יוכל להחזירה, דחיישינן שמא דעתו להחזיר את אשתו ולאכול כתובתה לאחר שתקבל כתובתה מן הערב וקינוניא בעלמא הוא דעבדי בעל ואשתו על נכסיו של ערב.
[ב"ב קע"ד ע"ב] אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קינוניא על הקדש. ואוקימנא כגון דנקיט ההוא פלוני שטרא דמקויים, אבל איכא בידיה וליתיה מקויים אי אמר תנו קיימינן לשטריה ונותנין ואי לא אמר תנו אין נותנין, מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וה"ה היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין. רב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלו' בידי ונקיט ההוא פלוני שטרא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין לא אמר תנו לא קיימינן לשטריה ואין נותנין.
[ב"ב קע"ד ע"ב] (ואמר) משה בר עצרן ערבא דכתובתא דכלתיה הוה ורב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא. אמר אביי לא איכא איניש דלינסיב עצה לרב הונא דליגרשה לדביתהו שלא בב"ד שלא ידירוה ותיזיל ותגבי מאבוה והדר מהדרה. לצורבא מרבנן יהבינן עצה כי האי גוונא ולא מיקרי רשע.
[ב"ב קל"ז ע"א] תניא נכסיי לך ואחריך לפלוני ירד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות אחר שימות הראשון דקנין פירות דראשון לאו כקנין הגוף דמי דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון דקנין פירות דראשון כקנין הגוף דמי, לרבי יוחנן, ולרשב"ל טעמא משום דאחריך שאני. ורמינהי נכסיי לך ואחריך לפלוני יורד ראשון ומוכר ואוכל דברי רבי רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד קשיא דר' אדרבי קשיא דרשב"ג אדרשב"ג. דר' אדר' לא קשיא הא לגופה הא קמייתא דקאמר ר' השני מוציא ה"מ היכא דמכר את הגוף שאין לראשון כי אם פירות והך בתרייתא דקאמר יורד ראשון ומוכר אפירות קאי. [דרשב"ג] אדרשב"ג לא קשיא הא לכתחילה קאמר ר' שמעון אין לו למכור תחילה את הגוף אלא אכילת פירות הא קמייתא דיעבד שאין לשני אלא מה שמשייר ראשון. אמר אביי איזהו רשע [ערום] זה המשיא עצה למכור ראשון בנכסים כרשב"ג. כי אתא רבין א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ומודה רשב"ג אע"ג דאמר אין לשני אלא מה שמשייר ראשון אם נתנו אותו ראשון במתנת שכיב מרע כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא עשה ולא כלום והשני מוציא אי נמי כשהיה שכיב מרע נתנה דשתי מתנות הללו שווין כדאמרי' לעיל [קל"ה ע"ב] איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע. מאי טעמא אמר אביי מתנת שכיב מרע אימת קניא לאחר מיתה כבר קדמו אחריך דאחריך עם גמר מיתה משמע דמשעה שאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד. אבל האי מקבל מתנה מראשון לא קני עד לאחר גמר מיתה. ומי אמר אביי הכי דמתנת שכיב מרע לאחר גמר מיתה והא איתמר מתנת שכיב מרע אימתי הוא קונה אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה. הדר ביה מההיא. אמר ר' זירא אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג ואפילו היו בהן עבדים והוציאן ראשון לחירות. פשיטא מהו דתימא מצי אמר ליה למיעבד איסורא לא יהבי לך דהמשחרר עבדו עובר בעשה קמ"ל. אמר רב יוסף הלכה כרשב"ג ואפילו עשאו תכריכים למת דאסירי בהנאה פשיטא מהו דתימא לשווינהו איסורא [הנאה] לא יהבינן לך קמ"ל. פי' רבינו שמואל זצ"ל לעיל לא תיקשי לך הילכתא אהילכתא דהא פסקינן הלכה כרשב"ג בפרק החולץ [יבמות ל"ו ע"ב] דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובהא אחריך לפלוני קיימא לן כרשב"ג דאין לשני אלא מה שמשייר ראשון כדפסקינן הילכתא לקמן ולא פליג (א)רשב"ל על ההוא פסק דקא פסיק ר' יוחנן לקמן ומדאביי נמי איכא למישמע דהכי קיימא לן. דאמר אביי איזהו רשע ערום כו'. ולקמן נמי ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי כו'. אזל איהו אקנייה לבנו קטן כרשב"ג כו' עד אפילו רשב"ג לא קאמר כו' מהתם נמי שמעינן (והילכתא) [דהילכתא] כרשב"ג. (והילכתא) [והילכך] בעינן לפרושי דרשב"ג נמי סבירא ליה כרשב"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והכא [היינו] טעמא דאחריך שאני ולא תיקשי הילכתא אהילכתא. עכ"ל.
כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל גרסי' בהאי פירקא [קכ"ה ע"ב] בענין ההוא דאמר נכסיי לסיבתא (וברתה לירתה) [ובתרה לברתיה] הויא ליה ברתא דהות נסיבא ושכיבא בחיי סיבתא ואמ' בסיפא אמר רבא מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדים סיבתא וזבנינא זבינה זביני. ושמעי' מינה דהילכתא כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר הראשון בלבד. ואיכא דאמרי דלית הילכתא כרשב"ג דקאי כר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי והא דפסק ר' יוחנן דהילכתא כוותיה משום דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף. ואנן לא סבירא לן הכי דא"כ קשיא ממעשה דההיא סיבתא אלא דרשב"ג היינו טעמא דסבר אחריך שאני דהיכא דאמר נכסיי לך ואחריך לפלוני אין לשני לא גוף ולא פירות אלא אחריו של ראשון ולא אמ' פירא לחד וגופא לחד אלא דאמר מעכשיו ובהא מודה רשב"ג שאם מכר ראשון שהשני מוציא מיד הלקוחות דהיינו מתני' דתנן מכר האב מכורין עד שימות ולא פליג (א)רשב"ג ודקא מוקים רב נחמן בר יצחק לרבי ולרשב"ג דבקנין פירות כקנין הגוף דמי פליגי לא קשיא לן מידי דלא עדיף מהא דאמר רב הונא כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי דהוה ליה פירות לזה והגוף לזה וכבר אידחיא ליה ממעשה דההיא סיבתא עכ"ל.
<h2>דף כג:</h2>
[ב"ב קע"ד ע"ב] איתמר ערב דכתובתה לד"ה לא משתעבד קבלן דבעל חוב ד"ה משתעבד, קבלן דכתובה וערב דבעל חוב פליגי. איכא למ"ד אית ליה נכסי ללוה משתעבד אי לית ליה לא משתעבד. ואיכא למ"ד בין אית ליה בין לית ליה (לא) משתעבד, אמוראי פליגי בהא מילתא ושמהתייהו לא איתפרש בתלמוד. והלכתא בכולהו משתעבד, אע"ג דלית ליה נכסי. בר מערב דכתובה אע"ג דאית ליה לא משתעבד מאי טעמא מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסרה. פי' רבי' שמואל זצ"ל, מצוה הוא דעבד, המשדך בזיווגן אין דעתו לפרוע הערבות, אבל מתכוין לזווגן שעל ידי ערבות זו מתרצין ולאו מידי חסרה לאשה דהא טב למיתב טן דו ולטובתה נתכוון עכ"ל. מדפירש לאו מידי חסרה לאשה, רוצה לומר דמיירי בערב שנתערב מאיש לאשה שאם מת הבעל או גירשה דלא משתעבד האי ערב לפרוע כתובתה לאשה דומיא דמשה בר עצרי שהיה ערב מבנו (דכלתו) [לכלתו], ואע"ג דערב דעלמא שנתערב מאיש לאשה בכתובתה לא משתעבד האב שנתערב מבנו לכלתו משתעבד וכן משמע מלשון רבי' יצחק אלפס זצ"ל שכתב אבל ערב דכתובה לא משתעבד אף על גב דאית ליה, מאי טעמא מצי למימר מצוה עבדי ולא מידי חסריה, ואי ערב דכתובה דבריה הוא משתעבדא דאבא לגביה בריה שיעבודי משעבד נפשיה עכ"ל. הרי פירש דבההוא ענין דאבא לגביה בריה היינו דומיא דמשה בר עצרי שהיה ערב מבנו לכלתו, הא אדם דעלמא מאיש לאשתו לא משתעבד. וכן כתב הרב רבי משה בר מיימון זצ"ל [פכ"ה מהלכ' מלוה ה"ו] ערב של כתובה אע"פ שקנו מידו פטור מלשלם שהרי מצוה עשה ולא חסר ממון. ואם היה האב ערב בכתובת בנו וקנו מידו חייב וקבלן של כתובה חייב עכ"ל. והיינו [ד]הכל מפרשי שהיה ערב מאיש לאשה בכתובתה. וכן פירש רבינו אליקים זצ"ל, אבא לגבי בריה, כשנעשה קבלן בשבילו משעביד נפשיה אע"ג דלית ליה נכסים לבן מפני חיבת הבן מצוה עבד כלומר ולא גמר ומשעביד נפשיה, אלא האי דנעשה ערב משום דמצוה עבד כדי שיזדווגו שניהם ולאו מידי חסרה שלא נתנה לו כלום על ידו עכ"ל. וכלשון הזה כתב רבי' ברוך זצ"ל מארץ יוון, ולאו מידי חסרה, שלא נתנה לו כלום על ידו. כולהו מפרשים דבערב מאיש לאשה בכתובתה עסקינן, אבל אם נתערב מאשה לאיש בנדוניא שנדרה לו הכי נמי דמשתעבדא. וכן כתב רבי' אבי העזרי זצ"ל ששמע מרבי' אליעזר ממץ זצ"ל שאמר בשם רבותיו כן שאם נתערב מאשה לאיש בנדונייתא דמשתעבד אבל בשם רבי' יואל אביו זצ"ל כתב, דלא שנא, וגריס דלאו מידי חסריה. וכתב שרבינו אליעזר בר' נתן זצ"ל זקינו היה ערב לחתן של רבינו יעב"ץ זצ"ל על נדוניא שקצבו לתת לחתן ופטר עצמו משום דלאו מידי חסריה, דעיקר הטעם תלוי משום דמצוה עביד. ולענין הלכה למעשה נראה בעיני אני המחבר כדברי רבותינו דגר' ולאו מידי חסריה, כדמפרש רבינו שמואל טעמא דטב למיתב טן דו דהאי טעמא לא שייך אלא באשה אבל לא לגבי בעל. ותו דבשלמא בערב דכתובה מבעל לאיש מצוה קא עביד בעל שמביאו לידי מעשה דפרו ורבו, אבל מאשה לבעל מאי מצוה הא לא מיפקדא ואי משום שלא ינהג בה מנהג הפקר שב ואל תעשה הוא וכל כבודה בת מלך פנימה. ותו בשלמא מבעל לאשה מצי למימר מצוה עבדי ולאו מידי חסרתיך דבההיא שעתא דאיערב לה בכתובתה לאו מידי חסרה שלא הוציאה מידו על סמך ערבותו כלום, וגם לא היתה עת גביית כתובתה בעת שנתערב לה שאין כתובה נגבית אלא לאחר מיתה או לאחר גירושין. ותו דספק שמא לא תגבה אותה לעולם דדילמא היא מייתא בראשונה הילכך לאו מידי חסר, אבל ערב נדוניא מאשה לבעל נהי דלא מידי חסריה שלא הוציא מידו על סמך ערבותו כלום מ"מ אי לאו דאיעריב בנדוניא לא היה כונס עד שהיתה משלמת נדונייתו, דאי אביה פסק היה כונס או פוטרה בגט אם קדשה, ואי איהי פסקה היתה יושבת עד שתלבין ראשה כדתנן [כתובות ק"ט ע"א] אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי אהי יושבת עד שתלבין ראשי עכשיו שאבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור. והלכה כדבריו, דאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון, ואמר רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו נמצא שחיסרו ממון שהיה יכול לכופם ממה נפשך ליתן לו נדונייתו. וכן פי' רש"י זצ"ל בהניזקין [גיטין מ"ט ע"ב] לאו מידי חסרה שלא הוציאה כלום משלה. ועל דא אני סמיך וכן אני מורה ובא אני יצחק בר משה נב"ה המחבר דערב דנדוני' מאשה לבעל דמשתעבד, והכי מוכח בערכין ס"פ שום היתומים [כ"ג ע"ב] דהתם מייתי כולה הך שמעתא ואמ' התם ההוא גברא דזבינהו לנכסי' וקא גרשה לדביתהו שלחה רב יוסף בריה דרבא קמיה דרב פפא ערב תנן והקדש תנן לוקח מהו. א"ל תנא כי רוכלא ליחשוב וליזיל. נהרדעי אמרי דתנן תנן ודלא תנן לא תנן. אמר רב משרשיא מאי טעמא דנהרדעי, בשלמא מקדיש משום רווחא דהקדש, ערב נמי מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסרה, אלא לוקח מכדי מידע ידיע דכל חד וחד עליה כתובה אמאי ניזיל וניזבין, איהו הוא דאפסיד אנפשיה. הרי התם מיירי להביא בערב מאיש לאשה, אבל בערב מאשה לאיש בנדונייתא לא אשכחן דמיפטר ולא מיסתבר נמי דמיפטר כדפריש'. הילכך הכי הילכתא דערב מאשה לאיש בנדוניית' משתעבד. ובההיא דשום היתומים פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל הכא בשמעתין דהלכה כנהרדעי. וכן הלכה.
[ב"ב קנ"א ע"א] תפילין איקרו נכסי, דתנן בערכין [כ"ג ע"ב] המקדיש כל נכסיו מעלין לו תפילין כלומר אף תפילין הקדש ומעלין לו בדמים ופודן בשוויין, אלמא מדחל עלייהו הקדש מיקרו ניכסי שהרי נכסים הקדיש. איבעיא להו ספר תורה מהו תיקו.
